מאת: עומר עוזיאל

שפה אינה מתחילה בשפתיים ואינה מסתיימת במילים. היא נפרשת לאורך הגוף כולו. כל רקדן יודע שלפני שהגוף אומר דבר אחד, הוא כבר אמר אלף דברים אחרים.

המילים מעניקות לעולם סדר. הן לוקחות את הכאוס האינסופי של המציאות ומפרקות אותו להגדרות, מושגים ותבניות. בלעדיהן לא היינו יכולים להבין את העולם או לפעול בתוכו. אך אותן תבניות שמאפשרות לנו להתמצא במציאות עלולות גם לכלוא אותנו בתוכה.
גם המחול יוצר תבניות. כל טכניקה, כל סגנון וכל קומפוזיציה הם שפה. אך בניגוד לשפה המילולית, מחול אינו מבקש רק לבנות שפה, אלא גם לפרק אותה. כל יצירה משמעותית מחפשת את הרגע שבו הגוף מפסיק לבצע את מה שהוא כבר יודע ומתחיל לגלות אפשרויות חדשות.
במובן הזה, הכוריאוגרפיה היא פרדוקס. היא מערכת של חוקים שמטרתה לאפשר חריגה מהחוקים. היא מסגרת המבקשת לייצר חופש. היא תבנית שמטרתה לפרק תבניות.

רקדנים יודעים שלעתים הרגעים החשובים ביותר אינם מתרחשים כאשר התנועה מושלמת, אלא דווקא כאשר משהו משתבש. שיווי המשקל מתערער, הקצב נשבר, ההרגל נסדק. מתוך הסדק הזה מופיעה אפשרות חדשה. ההפתעה אינה תקלה בתהליך היצירה; היא לב התהליך עצמו.אולי משום כך מחול אינו עוסק רק בתנועה אלא בהתרגשות. התרגשות אינה רק רגש. היא מצב שבו הגוף פוגש את העולם מחדש. כל מפגש בין גופים, בין רקדן לחלל, בין להקה לקהל, הוא אירוע חד־פעמי. ברגע אחד מתרחשת התלכדות, ומשם ממשיכות להדהד אדוות בלתי נראות. כמו אבן הפוגשת את פני המים, גם תנועה אחת יכולה להמשיך לחולל משמעות זמן רב לאחר שהסתיימה.

המחול אינו מעביר רעיון מן הכוריאוגרף אל הרקדן, אלא יוצר מרחב שבו רעיון יכול להיוולד מחדש בכל פעם. המשמעות אינה קיימת מראש; היא נוצרת במפגש. בין גוף לגוף, בין תנועה למבט, בין במה לצופה.

הגוף יודע הרבה לפני שהמחשבה מסבירה. הזיכרון שלו אינו רק זיכרון של צעדים, אלא של אפשרויות. לעיתים נדמה שהכוריאוגרפיה אינה ממציאה תנועות חדשות אלא מאפשרת לגוף להיזכר בתנועה שעדיין לא רקד.

התרבות המערבית נוטה להעניק עליונות למחשבה, להגדרה ולשליטה. אך במחול מתגלה היפוך מעניין: דווקא כאשר השליטה מתרופפת, נוצרת אינטליגנציה אחרת. אינטואיציה אינה היעדר מחשבה; היא צורת ידיעה רחבה יותר, כזו שפועלת דרך הגוף כולו.

אפשר לחשוב על השכל כעל מנהל, ועל הגוף כעל ארגון שלם. כאשר המנהל משתלט על כל המערכת, הוא מפסיק להקשיב למחלקות האחרות. כך גם בריקוד. כאשר הראש מנסה לשלוט בכל פרט, הגוף מאבד את החיוניות שלו. התנועה הופכת לביצוע במקום להתרחשות.

אולי משום כך יצירה אינה מתחילה בשליטה אלא בהקשבה. לא בניסיון לנצח את הכאוס אלא בהסכמה לרקוד איתו. הכאוס אינו אויבו של המחול; הוא חומר הגלם שלו.

מחול הוא שפה המבקשת להישאר חיה. לכן עליו להמשיך להתפרק ולהיבנות מחדש. בכל חזרה, בכל מופע ובכל מפגש עם קהל נוצרת שפה חדשה, גם אם הצעדים נשארים זהים.אולי זו אחריותו של הרקדן: לא רק לבצע תנועה, אלא לאפשר לחיים להופיע דרכה.להתרגש. להפתיע. לוותר על הידוע. לפרק שפה. לפרק תנועה. להקשיב. לנוע. לשחק. ליפול. לקום. לאפשר לכאוס להוביל לרגע אחד, ומתוכו לגלות סדר חדש.

אולי זו המשמעות העמוקה ביותר של המחול: לא לייצג את החיים, אלא לדבר את שפתם.